ברמודה היא אי קריבי מבודד בצפון האוקיינוס האטלנטי, הרחק מצפון לים הקריבי, כאשר חופי ארצות הברית הם השכנים הקרובים ביותר שלה, ובכל שאר הכיוונים משתרע אוקיינוס פתוח. לעיתים קרובות היא מסווגת יחד עם האיים הקריביים, ולעיתים קרובות לא פחות מתקנים טעות זו. היא שייכת לחברה זו מסיבות שאין להן דבר וחצי דבר עם המפה.
הסיבה הראשונה היא המים עצמם. זרם הגולף, הזרם החם העולה מהים הקריבי וממפרץ מקסיקו, מתעקל צפונה ושוטף את חופי ברמודה, כשהוא נושא חום טרופי לקו רוחב שאין לו שום סיבה להיות סובטרופי. זרם יחיד זה הוא הסיבה לכך שברמודה מחזיקה בשוניות האלמוגים הצפוניות ביותר על פני כדור הארץ ובמנגרובים הצפוניים ביותר באוקיינוס האטלנטי. הים הקריבי אינו נוגע בברמודה, אך אותם מים שמחממים את הים הקריבי מחממים גם אותה.
הסיבה השנייה היא העושר. ברמודה שייכת לאותה משפחה של איים קטנים בעלי מיסוי נמוך, בדומה לפינות הנוצצות של הים הקריבי — טריטוריה בריטית מעבר לים בעלת ממשל עצמי, שאינה מדינה עצמאית, אך מנהלת את ענייניה בעצמה בעוד בריטניה אחראית על ההגנה ויחסי החוץ. ללא מס הכנסה אישי ועם כלכלה המבוססת על ביטוח וביטוח משנה חוץ-ימיים, היא נמנית עם המקומות העשירים ביותר בעולם במונחים של עושר לנפש. עושר זה מגיע עם מחיר: כמעט הכל מיובא, ויוקר המחיה הוא מהגבוהים בעולם.
מבחינה פיזית, היא זעירה — כ-54 קילומטרים רבועים, המורכבים ממאות איים בסך הכל, שמהם כשמונה מחוברים באמצעות גשרים ומאכלסים כמעט את כל האוכלוסייה. יחד הם מתעקלים לצורת קרס דיג, והם צפופים כל כך עד שברמודה מדורגת בין הטריטוריות בעלות צפיפות האוכלוסין הגבוהה בעולם. עיר הבירה, המילטון, היא אחת מערי הבירה הקטנות ביותר, והמטבע המקומי, הדולר של ברמודה, צמוד ביחס של אחד לאחד לדולר האמריקאי.
ואז ישנו השם. עבור רוב האנשים, "ברמודה" מעלה בזיכרון לא פיננסים או אלמוגים, אלא את משולש ברמודה — אותו אזור באוקיינוס שאליו מיוחסים באגדות פופולריות אובדן של ספינות וכלי טיס. למיתוס אין בסיס בגיאוגרפיה של הטריטוריה, אך למען ההגינות, זהו הדבר שברמודה מוכרת בזכותו יותר מכל.